ליבו נכסים והשקעות בע"מ נ' שעבאני

החלטה

לפני בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות בצירוף התנגדות.

המשיבה הגישה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל שטר חוב. המבקש הינו אחד מעושי השטר. עפ"י הרישומים במחשבי ההוצאה לפועל, הומצאה האזהרה למבקש ביום 3.6.07.

ביום 3.6.13 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות בצירוף בקשת התנגדות.

בתצהיר התומך בבקשה טוען המבקש, כי עם פתיחת תיק ההוצאה פועל נגדו פנה לחייב 1 בתיק ההוצאה לפועל שעבורו חתם כערב לההלוואה וביקש ממנו להסדיר את תשלום החוב. החייב 1 הבטיח כי יעשה כן והמבקש סמך עליו. משהמשיבה החלה בנקיטת הליכים נגד המבקש שוב פנה המבקש לחייב 1 וזה הבטיח כי יסדיר את תשלום החוב.

לגופה של התביעה, טוען המבקש, כי הסכים לחתום כערב על שטר החוב להלוואה שניתנה לחייב 1 וכי בעת החתימה על שטר החוב נאמר לו על ידי נציגי המשיבה כי הוא חותם כערב וכי ערבותו מוגבלת לשישית מסכום החוב. בעת החתימה על שטר החוב לא הוצגו למבקש מסמכי ההלוואה. לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, התברר למבקש כי במקום להחתימו כערב לשטר, החתימו אותו נציגי המשיבה כעושה השטר, וזאת על מנת לעקוף את דיני הערבות. לטענת המבקש, מעמדו הוא כשל "ערב מוגן" וכי המשיבה הפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה ועל כן הוא מופטר מערבותו. המשיבה אף לא הודיעה למבקש כי הלווה אינו מקיים את חיובו. המבקש מוסיף וטוען כי ערבותו הינה בגובה החלק היחסי על-פי מספר הערבים.

המבקש מוסיף וטוען כי בהתאם לשטר החוב גובה המשיבה ריבית פיגורים בסך של 3.5% לחודש בתוספת מע"מ, שאינה מותרת על-פי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות.

עוד טוען המבקש כי החייבים 5 ו-6 בתיק ההוצאה לפועל שילמו למשיבה סכומים, אשר לא הוקטנו מיתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל.

המשיבה מתנגדת לבקשה. המשיבה טוענת כי תיק ההוצאה לפועל כנגד המבקש נפתח בשנת 2007 וכי המבקש הגיש את ההתנגדות בחלוף 6 שנים מיום פתיחת התיק, כאשר המבקש לא הציג טעם מיוחד להארכת המועד. עוד טוענת המשיבה, כי המבקש אינו ערב להחוואה כי אם לווה ומשכך לא חלות בעניינו ההגנות שבדיני הערבות.

בתשובה טוען המבקש כי לא לווה כספים מהמשיבה וכי המשיבה החתימה אותו על שטר חוב בחוסר תום לב ומתוך הטעיה על מנת לעקוף את דיני הערבות. כן טוען המבקש כי לאחר ששקיבל ייעוץ משפטי הבין כי קיימת לו הגנה בפני התביעה ועל כן אחר בהגשת ההתנגדות.

המועד להגשת התנגדות לבצוע שטר קבוע בחיקוק, וככזה דרושים טעמים מיוחדים על מנת להאריכו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

בעבר הייתה ההלכה בעניין הארכת מועד בשל טעמים מיוחדים נוקשה, וביהמ"ש נטה להיענות לבקשות בעניין זה רק כאשר נגרם האיחור בעטיין של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל דין או בא כוחו (בש"א 5778/94 מ"י נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות, פ"ד מח(4), 872, 879; בש"א 6402/96 הוועדה המקומית נ' מיכקשווילי פ"ד נ(3) 209, 211). במהלך השנים הגמישה הפסיקה את עמדתה וכיום קיימת נטייה להקל בבחינת הטעמים המיוחדים, על מנת לאפשר למחלוקות להתברר לגופן ולהימנע מפסקי דין על יסוד נימוקים טכניים ו/או מחדלים של בעלי דין. מגמה זו באה להגשים, ככל שניתן, את זכות הגישה לערכאות, שהפכה לזכות חוקתית (ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, ירושלים, תשנ"ב, ע' 203; רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח, תקדין-עליון 2000(3), 2132; תת (י-ם) 56816-10-10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' עזרן (פורסם בנבו)).

שאלת הטעמים המיוחדים נבחנה בפסיקה בהקשרים שונים, ובין היתר, כאשר נתבקשה הארכת מועד להגשת ערעור. כך נפסק, כי טעותו של בעל דין או בא כוחו, שבעטיה נגרם האיחור, ואפילו רשלנותם, אינם מונעים לחלוטין הארכת מועד, ובלבד שבעל דין אינו מסתפק בבקשה סתמית אלא מבאר בתצהירו כיצד קרתה התקלה (ע"א 8547/96 אלימלך ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, תקדין עליון 98(3), 275; י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995), עמ' 889). עוד נפסק כי בבוא ביהמ"ש לבחון האם להיענות לבקשה להארכת מועד, עליו להתחשב גם במידת האיחור – ככל שהאיחור רב יותר, כך יידרש טעם מיוחד כבד משקל יותר (בר"ע (ת"א-יפו) 2444/04 ברוס בע"מ (בפרוק מרצון) נ' מנהל מס ערך מוסף באר-שבע ואח', תקדין-מחוזי 2006(2), 7192; בש"א (נצרת) 1625/05 אבראהים נ' אלרחמאן, תקדין-מחוזי 2005(3), 9012).

כאשר מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת התנגדות, נקבע בפסיקה כי יש מקום לגישה מקלה אף יותר (ראו: ת"ת(י-ם) 56816-10-10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' עזרן (פורסם בנבו)), ואף נקבע כי אין זה ראוי לבחון את טיב הטעמים המיוחדים להארכת מועד להגשת התנגדות בזיקה להארכת מועד להגשת ערעור, ובאותן אמות מידה מחמירות, שכן בשונה מערעור, המהווה מתן הזדמנות שנייה לבעל דין לשכנע ערכאה שיפוטית בצדקת טענותיו, במקרה של התנגדות, מדובר בבעל דין שטרם קיבל את יומו בבית המשפט (בר"ע (מח', י-ם) 183/95 מזר נ' בנדלר, תקדין-מחוזי 96(1), 588; ע"א (ירושלים) 1356/00 - שלום הדאיה נ' נחום פלדמן, תקדין-מחוזי, 2001(1), 649; וראה גם דברי כב' הרשמת אפעל-גבאי (כתוארה אז) בבש"א 5778/94 מ"י נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות, פ"ד מח(4) 872).

כך נפסק, למשל, כי למרות שהסמכות להארכת מועד לא נועדה להתגבר על תקלות שמקורן בטעות של בעל דין או בא כוחו, לא ניתן להתעלם מכך שתיתכנה טעויות אנוש, שאינן נובעות מרשלנות או הזנחה, ובמקרה כזה, ניתן במידת הצורך לתקן את הטעות, ע"י היענות לבקשה להארכת מועד, תוך חיוב בהוצאות (בר"ע (מח', י-ם) 183/95 הנ"ל). כן נפסק שכאשר הנסיבות בכללותן מורות על טעות כנה, בתום לב, שאיננה נובעת מזלזול, הניתנת לתיקון תוך התחשבות באינטרסים של הצד השני, ניתן להיענות לבקשה להארכת מועד, תוך חיוב הצד שטעה בתשלום הוצאות לצד שכנגד (בש"א (ת"א-יפו) 175521/07, סאבר ג'וברין מוחמד נ' ש.ר.מ.ס. שיווק ציוד לבניין, תקדין-שלום 2007(4), 29025).

במקרה זה האיחור בהגשת הבקשה נבע מכך כי המבקש פנה ללווה העיקרי וזה הבטיח לו להסדיר את תשלום החוב. המבקש סמך על כך שתלום החוב יוסדר על ידי הלווה ועל כן לא פעל להגיש התנגדות. כך גם טוען המבקש כי רק לאחר קבלת ייעוץ משפטי הבין כי עומדת לו טענת הגנה בפני התביעה. הגם שהתנהגותו של המבקש אינה נקייה מפגמים שכן היה עליו לפעול ולהגיש את ההתנגדות במועד, ובוודאי שלא בחלוף שש שנים, הרי שנסיבות אלה עשויות לשמש טעם מיוחד לשם הארכת המועד בערכאה הראשונה, תוך חיוב המבקש בהוצאות בסכום משמעותי וזאת בהתחשב במשך האיחור.

אשר לטענות שמעלה המבקש בהתנגדות לגופה, הרי שטענותיו בנוגע לנסיבות החתימה על השטר ובכלל זה הטענה כי סבר כי הוא חותם כערב לשטר וכי הוטעה על ידי המשיבה וכן טענתו בדבר גובה הריבית עשויות להקנות לו הגנה לכאורה בפני התביעה.

כידוע "מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 675 (להלן: זוסמן)). לפיכך נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן. לעומת זאת מי שהגנתו "הגנת בדים" תידחה בקשתו למתן רשות להתגונן (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.11.04) (להלן: עניין אלפי); ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721). הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אינו בא במקום המשפט עצמו. אשר על כן במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענה שהעלה הנתבע בעל-פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה (זוסמן, בעמ' 675-676, 678). ככל שהנתבע הציג הגנה לכאורה יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו (עניין אלפי). עם זאת נדרש ממבקש הרשות להתגונן להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400)." (ע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (פורסם בנבו)).

יחד עם זאת יצוין, כי טענות המבקש בנוגע לפרעון החוב לאחר מועד המצאת האזהרה, אין מקומן במסגרת התנגדות כי אם במסגרת בקשה בטענת "פרעתי" בתיק ההוצאה לפועל.

לאור האמור לעיל ובמאזן השיקולים הבאים בחשבון במקרה זה, ובכלל זה הטעם לאיחור ומשך האיחור, יש לאפשר למבקש את יומו בבית המשפט,להאריך את המועד להגשת ההתנגדות וליתן לו רשות להתגונן בכפוף לתשלום הוצאות בגין מחדלו באי הגשת התנגדות במועד, בסכום של 3,500 ₪, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי. על המבקש לשלם את ההוצאות הנ"ל בתוך 30 ימים מהיום לקופת בית המשפט ,שאם לא כן תידחה הבקשה להארכת מועד וההתנגדות.